Chat with us, powered by LiveChat
Untitled design

הוצאות תקורה בעמותה: לא מה שחשבת!

Facebook 0
Telegram
WhatsApp
Print
Email

אני ממש אוהב לצפות בהרצאות ‘טד’. הנה, אמרתי את זה. יש לי אפילו את האפליקציה שלהם בטלפון, ואני נוהג לצפות מידי ערב בהרצאת ‘טד’ אחת מתוך שלל נושאים שמעניינים אותי.

המון פעמים אני אומר לעצמי “וואו, אני חייב להעביר את ההרצאה הזאת הלאה” – אבל בבוקר למחרת אני לגמרי שוכח מזה. אבל הפעם זה שונה, ואת ההרצאה הזאת אני ממש רוצה לחלוק איתך היום.

מאחר ואני יודע שיש אנשים שלא יחזיקו מעמד מול סרטון של 18 דקות, או כאלו שמעדיפים לקרוא טקסט במקום לצפות בוידאו –כתבתי את החלקים העיקריים מההרצאה כאן בפוסט. אבל אם בא לך ממש ליהנות, אני מציע לך לפרגן לעצמך כוס קפה ולצפות בהרצאה הזאת.

 

ההרצאה הזו עוסקת באפליה הקיימת בין המגזר העסקי למגזר השלישי. המרצה הוא דן פלוטה (Dan Pallotta) – מנהל עמותה שגייסה 582 מיליון דולר תוך תשע שנים (!) באמצעות אירועי ריצה המוניים. עוד מידע עליו אפשר למצוא כאן.

הבהרה חשובה: אני לא מסכים פה עם כל מה שדן אמר, ובהחלט יש נקודות שניתן לקיים עליהם דיון. למרות זאת לא השמטתי קטעים שלא מצאו חן בעיניי, כי אני עדיין חושב שזה מעורר מחשבה ושווה צפייה.

 

1# אפליה בתחום השכר

קיימת בעולם אמונה טפלה כזאת, שאם אתה עוסק בעשיית טוב – אסור לך להרוויח הרבה כסף. בזמן שמנהל חברת משחקי הימורים ששווה מיליארדים יקבל עמוד שער במגזין פורבס – בלי להזכיר מילה על הנזק הגדול שהוא מביא לעולם, מנהל עמותה שירוויח מעל 20,000 ₪ נטו – יקבל כתבה שלילית בעמוד הראשי של כלכליסט, גם אם בזכותו ישנם אלפי ילדים רעבים שמקבלים מידי יום ארוחה חמה.

נתון מעניין שדן בדק, הוא רמת שכרם של בוגרי אוניברסיטת הרווארד, עשר שנים לאחר סיום לימודיהם. בעוד שאלו שפנו לתחום העסקי, השכר הממוצע שלהם היה 400,000$ בשנה, הרי אלו שפנו לפעילות במגזר השלישי – שכרם עמד על 84,000$ בלבד.

בהתאם לכך, אומר דן, אדם כזה שהחליט ללכת לנהל עמותה, וויתר למעשה על 316,000$ מידי שנה! זאת בשעה שחברו אשר פנה למגזר העסקי, יכול להרשות לעצמו לתרום 100,000$ בשנה, לקבל החזר מס של 50,000$ מהמדינה, ועוד להיחשב כפילנתרופ מכובד.

באופן אישי אני סבור שהקו נמצא איפה שהוא באמצע. מצד אחד אי אפשר לשלם במגזר השלישי משכורות גבוהות מדי – שכן מדובר בכסף של הציבור. מצד שני, תשלום של משכורות נמוכות יגרום לכך שהרבה מאוד אנשים מוכשרים ומשכילים יעדיפו להישאר במגזר העסקי, והמגזר השלישי יפסיד כוח אדם ניהולי ואיכותי.

 

2# אפליה בתחום השיווק

בעוד שחברות עסקיות אשר מוציאות הון על פרסום ושיווק, נחשבות כמובילות בתחומם, עמותה שתוציא כסף על פרסום תיתקל בביקורת ציבורית, בסגנון של “זה מה שאתם עושים עם הכסף שלכם?”.

דן מספר כי על מנת לגייס את מאות המיליונים שהצליח לגייס, הוא נזקק לשיתוף פעולה מצד מאות אלפי איש. לצורך כך הוא פרסם את הפעילויות והאירועים שלו בעיתונים הכי נחשבים, למרות עלות הפרסום היקרה.

התמורה לפרסום במקרה של דן מצביעה על כך, כי כמו במגזר העסקי – גם לעמותות תקציב השיווק הוא הכרחי על מנת להגדיל את תקציב העמותה ואת פעילותה והשפעתה על האנושות.

 

3# אפליה בנטילת סיכונים

קחו לדוגמה את חברת ‘דיסני’. החברה יכולה להשקיע 200 מיליון דולר בסרט, שיתברר בסופו של דבר ככישלון גמור. ועדיין, אין אדם אחד שיחליט לא לראות יותר סרטי דיסני, או לקנות מוצרים שלהם, או לוותר על ביקור בדיסני-לנד.

אבל עמותה שתפיק ערב התרמה ב-30,000$, ואותו ערב לא יצליח כמצופה – אוי ואבוי לה. היא תהפוך לסמל של כישלון, ותורמים רבים אף יכעסו על הכסף שנזרק לפח. כי כעמותה מצפים ממך לא לקחת סיכונים, גם אלה יכולים במקרה של הצלחה להכפיל את הפעילות של העמותה עשרות מונים.

ובלשונו של דן: “כאשר אסור להיכשל – החדשנות מתה. אם הורגים את החדשנות בתחום גיוס הכספים, אי אפשר לייצר הכנסות. וכשאי אפשר לייצר הכנסות, אין צמיחה. ואם אין צמיחה, אין שום סיכוי לפתור בעיות חברתיות רציניות”.

4# אפליה בזמן

לחברת אמזון לקח 6 שנים שלמות בהם היא בנתה את עצמה, ולא החזירה שקל למשקיעים הרבים שלה. אף אחד לא התלונן, וכולם האמינו בחזון החברה ובשליטה על השוק. (הם כמובן צדקו, ואמזון אכן הוכיחו את עצמם).

עכשיו תנסו לחשוב על עמותה, שבמשך שש שנים היא תאסוף תרומות מהציבור, אך לא תעשה שום פעילות, אלא רק תבנה את החזון שלה. ברור לך שזה לא יקרה, ואני אישית צחקתי בקול כששמעתי את דן אומר את זה בסרטון.

5# אפליה ברווחים

בעוד המגזר העסקי יכול ליהנות מהרווחים שלו, ובכך למשוך אליו את טובי המוחות – לעמותה, כפי שאכן היא מכונה “גוף ללא מטרות רווח”, אין אפשרות ליהנות מהרווחים שהיא יוצרת לעצמה.

בכך למעשה שוק ההון נשלט אך ורק על ידי המגזר העסקי, בעוד המגזר השלישי רעב לכל סכום כסף על מנת לגדול ולהתפתח.

למעשה, עם חמשת המחסומים הללו, קשה מאוד לעמותה להתקדם. לשם ההשוואה: משנת 1970 ועד היום, מספר העמותות שחצו את המחזור השנתי של 50 מיליון דולר עומד על – תחזיקו חזק- 144 עמותות בלבד!

זאת לעומת 46,136 חברות עסקיות שחצו את המחזור השנתי הזה. פי 320 מהמגזר השלישי!

כמה הוצאות התקורה שלך?

כאן נכנס דן לסוגיה כאובה במיוחד, נושא התקורה בעמותות. הרבה אנשים מעוניינים לוודא לפני שהם תורמים, כמה מהכסף שלהם ילך ישירות למטרה של העמותה, וכמה ממנו ילך לכיסוי הוצאות התקורה.

שיטת המחשבה הזו שגויה מהמון סיבות, דן מתמקד כאן בשתיים מהן:

1. זה יוצר מצב בו אנשים מתייחסים להוצאות התקורה כאל דבר רע, במקום להתייחס אליו כמנוע צמיחה.

2. זה גורם לעמותות להתאמץ לעבוד עם כמה שפחות תקורה, מה שמאט כמובן את קצת הצמיחה שלהם.

בכך, המחשבה שהוצאות תקורה שהולכות לדוגמה על גיוס משאבים, צריכות להיות מצומצמות ככל הניתן, על מנת להשאיר יותר כסף למטרת העמותה – היא זו שלמעשה מגבילה את יכולתה של העמותה לגדול ולעזור לכמה שיותר אנשים.

כל זה היה נכון, לו היה מדובר בעולם בו המשאבים מוגבלים. כך שכספים שהולכים על הוצאות תקורה, באים בהכרח על חשבון מטרות העמותה. אך כיוון שמשאבי העולם שלנו אינם מוגבלים – אזי ההיפך הוא הנכון: ככל שנשקיע יותר בגיוס כספים, נוכל להגדיל ולהכפיל עוד יותר את היכולת של העמותה לקיים פעילות גדולה יותר, כזאת שצומחת באופן תדיר.

על מנת להמחיש את דבריו, דן מביא 2 דוגמאות:

1. במסע גיוס הכספים עבור האיידס, הושקע 50,000$ כהון סיכון. הסכום הזה גייס במהלך 9 השנים הבאות סכום דמיוני של 108,319,552$! ובמילים פשוטות: חמישים אלף דולר ייצרו תוך תשע שנים מעל מאה מיליון דולר!

2. המסע למלחמה בסרטן השד הושק בסכום של 350,000$, ותוך 5 שנים הסכום הזה הוכפל פי 554, והגיע ל-194,000,000$ אחרי כל ההוצאות!

עכשיו בואו נחשוב רגע: אם פילנתרופ אמריקאי מחליט להשקיע כסף לחקר סרטן השד. מה יותר הגיוני לעשות? האם לקחת את החוקרת הטובה בעולם ולשלם לה 350,000$, או לתרום את אותו סכום לעמותה שעוסקת בתחום הזה, והיא כבר תדע להגדיל אותו פי 554, ולשלם יותר כסף ליותר חוקרים?

ואחרי ההצלחה הגדולה, באה פשיטת הרגל…

בשנת 2002, אחרי שהעמותה גייסה סכום של 71 מיליון דולר, הם פשטו את הרגל.

למה? כי בעקבות כתבה ש”חשפה” שהעמותה משקיעה כ-40% מהכספים ב”תקורה”, אחד התורמים הגדולים ביותר החליט לעזוב את העמותה ולהפסיק לתרום לה.

וממה הורכבה אותה “תקורה” גבוהה מזעזעת? נכון, מגיוס כספים, משיווק, ומעוד לא מעט פעולות שנעשו על מנת לאפשר לעמותה לצמוח הלאה, ולייצר לעצמה עתיד וחזון.

וכך, ביום לא בהיר אחד, 350 עובדי העמותה פוטרו מהעבודה שלהם.

והכי מעניין: אותו תורם החליט שהוא רוצה להרים בעצמו אירועי התרמה לחקר סרטן השד, בהנחה שהוא יוכל לעשות זאת בפחות הוצאות תקורה. והתוצאה? ובכן, לא קשה לנחש: התקורה הייתה יותר גבוהה, וההכנסות ירדו ב-86%…

לבחור את העוגה הגדולה

לצורך הבנה נוספת, דן משתמש בדוגמה של עוגה. תמיד לימדו אותנו שלמכור עוגה בהוצאות של 5% תקורה, זה הוגן ומוסרי, לעומת גיוס כספים עם הוצאות תקורה של 40%.

אך יש כאן התעלמות גדולה מהשאלה העיקרית: מהו הגודל של העוגה?

האם נעדיף לייצר עוגה קטנה, מתוך מטרה לשמור על אחוזי תקורה נמוכים, או שנעדיף להשקיע יותר בהוצאות התקורה אך לייצר עוגה גדולה פי מאה?

האם נעדיף להאכיל 100 עניים בלבד, ולשמור על תקורה של 5%, או שנאכיל 100,000 עניים, אך עם הוצאות תקורה גדולות יותר? התשובה ברורה. אם המטרה שלנו היא לעזור לאנשים, אנחנו צריכים להימדד בתוצאות בפועל, ולא במידת הוצאות התקורה של העמותה.

לשנות את צורת החשיבה

לסיכום ההרצאה, דן מבקש מכולם לשנות את כיוון המחשבה. להפסיק להסתכל על גובה התקורה של העמותה, אלא על תוצאות פעילותה. על החלומות שלה, על ההישגים שלה, ועל הדרך שלה לפתור את הבעיות בהם היא מטפלת.

כי בסופו של דבר, אם אכן נצליח לפתור את כל הבעיות שלנו – את אף אחד כבר לא יעניין כמה עלתה התקורה.

והמשפט שהכי אהבתי הוא: אף אחד לא רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו “הצליח לשמור על תקורה נמוכה”, אלא “הצליח לשנות את העולם”.

עוד פוסטים שלי שיכולים לעניין אותך

סגירת תפריט

Powered by WishList Member - Membership Software